יוזמת "תקווה מירושלים" של עמותת עיר עמים מבקשת להחזיר את ירושלים ללבו של הדיון המדיני ולנסח מתווה שמכיר בעיר כבירת שני העמים. היא נשענת על ההבנה כי פתרון ירושלים הוא המפתח לפתרון הסכסוך כולו, ומציעה חזון המבקש לחלוק את העיר — לא לחלקה. בכך היא מצטרפת למשפחת היוזמות הקונפדרטיביות, או אלו הנושאות אופי קונפדרטיבי, דוגמת "ארץ לכולם" ו*"יוזמת ז׳נבה"* (במתכונתה המעודכנת לגבי ירושלים), המבקשות לראות בירושלים מרחב משותף של ריבונות כפולה וניהול שיתופי — אך מוסיפה עליהן נדבך פרשני מקורי ומובהק.

היסוד הרעיוני המרכזי של היוזמה הוא המטא־פרדיגמה הרלציונית (התייחסותית), המעמידה את היחסים בין ישראלים ופלסטינים לא כמאבק בין זהויות נבדלות, אלא כמרחב של שזירה, תלות הדדית והתהוות משותפת. גישה זו אינה מסתפקת בהיגיון הסימטרי, המבקש לכונן שני צדדים שווים ונפרדים, אלא מדגישה קשר, הדדיות וגבולות משתנים. במקום שיח של הפרדה, היא מבקשת לכונן שיח של קיום משולב, המבוסס על תפיסה של "מושלכות" — ההכרה כי כנתון קיים, גורלות שני העמים כרוכים זה בזה באופן שאינו ניתן להפרדה.

בהתאם לכך, היוזמה מרמזת על הצורך בפיתוח תפיסה של אזרחות חדשה — אזרחות מרחבית, הנגזרת מקשרים וזיקות במרחב משותף ולא רק מהשתייכות לקהילה פוליטית לאומית. במובן זה, אזרחות נתפסת כמשטר תנועה — מערכת של ניידות, גישה ושיתוף פעולה — המתקיימת לצד האזרחות הפוליטית. חזון ירושלים הפתוחה שמציעה היוזמה מבקש לעגן זאת במנגנונים מוסדיים שיבטיחו שוויון גישה, זכויות וחירות תנועה לשני העמים, ובכך להציע מודל חדש של ריבונות משותפת במתכונת של שתי מדינות, בגרסה קונפדרטיבית של "ביחד ולחוד".

לזכות היוזמה ייאמר כי היא אינה מסתפקת בשרטוט דמיון פוליטי, אלא מציעה צעדים ישימים כבר כעת — חיזוק מוסדות אזרחיים, עצירת צעדי נישול והשקעה בתשתיות משותפות. בכך היא הופכת את הדמיון הפוליטי לכלי פעולה ולא למפלט: קריאה להתחיל כבר עכשיו לטפס על קשת הצדק.

עם זאת, בעידן שלאחר המלחמה בעזה וההרס חסר התקדים, שרטוט הדמיון הפוליטי אינו יכול להיעשות ללא דרישה ברורה לצדק. כל חזון של עתיד משותף חייב לכלול תביעה להעמדה לדין על פשעי מלחמה, לצד הכרה, פיצוי ותיקון לכל הקורבנות. העבר אינו ניתן לשינוי — אך גם את העתיד אין לקחת מאיתנו.

משום כך, יש לברך על יוזמות כמו זו, המונעות מתוך אוטופיה ריאליסטית המבקשת להפוך חזון למעשה. ובכל זאת, ראוי להמשיך ולפתח מחשבה גם על חופש תנועה במרחב כולו שבין הים לנהר — ולא רק בירושלים — כתנאי הכרחי, גם אם לא יחיד, למימוש אמיתי של שוויון, ריבונות משותפת ושלום צודק.