ירושלים אחרת היא אפשרית

נולדתי בעיר הזו ואני חיה בה כל חיי. לרגליים שלי יש היכרות אינטימית עם רבים מרחובותיה וסמטאותיה. כה רבים מהזכרונות מתקופות שונות בחיי קשורים בה. מהטיולים עם אבי ז"ל ברחובותיה ובסמטאות העיר העתיקה, דרך פעילות לילה של תנועת הנוער בעמק המצלבה. מההברזה משיעורים באוניברסיטה בהר הצופים, ועד לפגישה הראשונה עם אהבת האמת של חיי בשיעורי סלסה במועדון הבראתון הזכור לטוב, גם הוא בקמפוס הר הצופים. וכמובן, הלידות של שני ילדיי בהדסה עין כרם. 

ולצד הזכרונות המתוקים ביותר, יש גם את זכר צחנת הבואש בשער שכם בלילות הרמדאן. המשטרה, שמאפשרת לרבבות צעירים משולהבי שנאה ועליונות יהודית להטיל אימה על סוחרי העיר העתיקה ותושביה כמעט באין מפריע, ידעה היטב להשבית את חגיגיות לילות החודש הקדוש ביותר למוסלמים ולהטיל אימה על משפחות שיצאו לרחוב. 

ירושלים היא עיר של ניגודים. עיר של יופי עוצר נשימה וגם כיעור ששובר את הלב. עיר של חיבורים אנושיים ושל הפרדות פוליטיות.   

כן, היא עיר יפה כל כך ירושלים, מלאת פינות חן נסתרות. והיא קשה כל כך, ירושלים. נראה שכל המתחים הפוליטיים, הדתיים והחברתיים מתקיימים בה ביתר שאת. והכל מתנקז ומגיע שוב ושוב לנקודת רתיחה ביום ירושלים, ובמיוחד סביב "ריקוד הדגלים", אותו מפגן אלים של עליונות יהודית שטופת שנאה. 

ירושלים קרועה מסכסוך כאוב ומדמם. הפערים בין מערב העיר למזרח העיר זועקים לשמיים. וביום ירושלים, בעת "ריקוד הדגלים" תושביה הפלסטינים של העיר העתיקה נאלצים להסתגר בבתיהם עד יעבור זעם, עד שיידמו קולות ומהלומות השנאה והשטנה. 

ביום הזה, שלכאורה נועד לחגוג את העיר שלנו, גם רבים מתושביה היהודים מסתגרים בבית עד יעבור זעם. את השיעור שאני מלמדת באוניברסיטה העברתי לזום כדי להגן על הסטודנטיות הפלסטיניות שלי שמתגוררות בעיר העתיקה ובמזרח העיר. כעסתי על עצמי על השיתוק החלקי שאחז בי לנוכח נחשולי השנאה והאלימות שהציפו את הרחובות שלא נותרה להם ברירה אלא לקבל את רבבות הרגליים שבאו לדרוס אותם. 

זה לא יכול להיות הסיפור של ירושלים, בוודאי שלא הסיפור היחיד של ירושלים. 

העיר היפה והכואבת הזו היא גם העיר שלי ושל מאות אלפי תושבים  - יהודים ופלסטינים - שחולמים על ירושלים אחרת. וכדי שהחלומות האלה ירקמו עור וגידים, צריך לספר סיפור חדש ואחר על ירושלים. סיפור שמשרטט חזון של עיר שבנויה למידותיהם של כלל תושביה. 

ומה הדרך אל החזון הזה? המשורר הספרדי המהפכן אנטוניו מצ'אדו כתב ש"ההליכה עושה את הדרך". הדרך עוברת כמובן דרך תהליך של פיוס ופתרון הסכסוך המעוגנים בעקרונות של צדק, שוויון, שותפות ושכנות טובה.  

כן, ירושלים אחרת היא אפשרית. היא יכולה להיות עיר בה יהודים ופלסטינים נהנים ממעמד שווה וזכויות שוות וייצוג פוליטי הולם במוסדות שמנהלים את חיי היומיום. 

היא יכולה להיות עיר משגשגת, אבן שואבת לאנשים מקרוב ומרחוק שישתוקקו לא רק ללמוד באחד ממוסדות ההשכלה הגבוהה המעולים שבה, אלא גם להשתקע בה. 

ירושלים אחרת היא אפשרית. יכולות לצמוח בה עוד ועוד מסגרות לחינוך דו-לשוני משותף, כמו בית ספר יד ביד הנפלא, בו ילדות וילדים, וגם אמהות ואבות, לומדים דרך חיי היומיום איך אפשר לבנות חברה משותפת באמת. 

ירושלים אחרת היא אפשרית. היא הרי עולה ביופייה על בירות כה רבות בעולם. היא יכולה להיות מרכז של ממשל ודיפלומטיה, להציע אלפי משרות נחשקות. 

ירושלים אחרת היא אפשרית. כבר כיום יש בה סצנת תרבות ואמנות תוססת, מרתקת ומגוונת. אבל היא יכולה להיות כל כך הרבה יותר. עם פסטיבלים משותפים של מוזיקה, אמנות, שירה ותיאטרון שיחגגו באמת את המגוון הלאומי, הדתי, התרבותי והאנושי שבה ואת כוחות היצירה שנובעים בה מכל פינה.  

ירושלים אחרת היא אפשרית. כבר היום יש בה מרחבים כה רבים בהם יהודים וערבים עובדים ולומדים זה לצד זה: בבתי חולים ומרפאות, בקמפוסים, בקניונים. אבל היא יכולה להיות כל כך הרבה יותר, עם מרחבי מסחר, תרבות ובילוי משותפים ליהודים וערבים שיתקיימו בהם העושר והמגוון שנוצרים כאשר שתי תרבויות נפגשות במקום של שוויון.

ירושלים אחרת היא אפשרית. והדרך אל ירושלים אחרת עוברת דרך ההבנה שהקדושה שלה אינה שמורה ליהודים בלבד. היא יכולה להיות מרכז בין-דתי בו יהודים, מוסלמים ונוצרים מקיימים חיי דת ברוח של סובלנות וכבוד הדדי.

ירושלים אחרת היא אפשרית. היא יכולה להיות יותר. כל כך הרבה יותר. נקייה יותר, מכילה ומגוונת יותר, בטוחה יותר ומשגשגת יותר. זה לא יקרה מעצמו. זה דורש החלטות מדיניות ומשאבים. המסמך של עיר עמים "תקווה מירושלים" מספק את מפת הדרכים. 

ירושלים אחרת היא אפשרית אם נבחר ליצור בשבילה סיפור אחר ולעשות את הדרך המתפתלת שמובילה לשם.