עכשיו יותר מתמיד צריך לדמיין מציאות אחרת ולפעול להגשימה. דווקא עכשיו כשהאלימות בין יהודים לפלסטינים היא בקנה מידה שלא ידענו כמותו בעבר, השמדה קולקטיבית אינה מחוץ לשיח והשלום נתפס כהזיה במקרה הטוב וכבגידה במקרה הרע. את תעשיית המוות ששולטת בנו מאז השבעה באוקטובר והשחתת האנושיות שלנו ושלהם צריך לדחות בתוקף. 

הדרך לדחות מכל וכל את ההווה הרע, לא לתת לו להשחית אותנו מעבר למה שכבר נגס בגסות במצפוננו היא על ידי הבניית מציאות אחרת לגמרי. מציאות בה בנות ובני שני העמים נפגשים זה עם זה כבני אדם וכחברי שתי קבוצות לאומיות שוות-מעמד. יהודים ופלסטינים שאינם נפגשים באופן מקרי, מזדמן, או במנותק מחיי היומיום שלהם. מפגש שלא תלוי בבדיקת כוונות הזדון של האחר וזיכויו עליהן. מפגש מסוג זה עוד לא חווינו וראוי שנחשוב עליו, נדמה אותו ונפעל להביאו.  

ירושלים היא המקום הראוי להתחיל בו את המסע המרתק משום שבה מתקיים סוג מסוים של מפגש שלא קיים באף מקום אחר בין הירדן לים. ליתר דיוק, המפגש מתרחש ברובו ברחבי העיר המערבית ומקצתו ברחובות המרכזיים של העיר העתיקה. הוא מאופיין ביחסי עליונות יהודית ותלות הפלסטינים בבעלי הכוח וההון השוכנים בעיר המערבית. מציאות זו לא תוכננה מראש. הצדדים לא נשאלו האם הם רוצים בה. כאשר הוקמה חומת ההפרדה נותקו הפלסטינים בכוח מהעורף הטבעי שלהם בגדה המערבית. ומשכך אולצו היהודים בעיר המערבית לקבל במרחב "שלהם" רבים יותר מבני ובנות העיר המזרחית. המפגש אמנם נכפה על שני הצדדים אך הם הסתגלו אליו באופן שיש ללמוד ממנו. לעיתים קרובות המפגש כוחני ואלים, בפרט בעידן בו המלחמה האכזרית שישראל מנהלת ברצועת עזה מערפלת את האנושיות של כל אחד מהצדדים היריבים ויוצרת אסון בממדים אפוקליפטיים. למרות זאת במרחב הקטן שלהם מוצאים הירושלמים לרוב את הדרך לא לקרוע לגמרי את רקמת החיים המשותפת שלפעמים היא דקה ולפעמים עבה יותר, ויחד עם זאת לשמור על בידול וזהות קולקטיבית שונה ואף מתחרה. אכן, יש במציאות ירושלמית זו היבטים של נירמול הכיבוש, הסיפוח והעליונות של הצד היהודי. כך נראים היחסים הקולקטיביים. בה בעת אין להתעלם מהיבט אחר שמגולם במפגש אילם או דבור שמתרחש בין יחידים במרחב משותף: בקניון, במונית, בחדר מיון ובבית המרקחת. גם זה הינו סוג של נורמליזציה אבל מסוג אחר לגמרי. זהו מבט לעתיד אפשרי, נורמלי, ביחסים בין שני העמים. הנה לנו גרעין טוב לבנות עליו מציאות חלופית. זו התקווה שמציע לנו המסמך של עיר עמים. וזו אינה רק תקווה אלא תוכנית עבודה שעכשיו הוא הזמן לעמול עליה יחד, יהודים ופלסטינים. יום יבוא ואת מקום הייאוש יתפוס חיפוש אחר אופק אחר, אנושי. 

במציאות החלופית מפגש יומיומי בין יהודים לפלסטינים הוא חלק מאורח החיים וזרימתם. חיים יחד ולחוד במינון משתנה, חלקו קבוע ומוגדר מראש וחלקו ספונטאני ומזדמן. הגבולות בין שתי המדינות והעמים עבירים, גמישים ומאפשרים. אלו גבולות שאינם חוסמים את המעבר הרציף והדו-כיווני מצד אחד לצד האחר, ויחד עם זאת לא מעלימים את השוני. לא על הכול שני העמים צריכים להסכים מראש כתנאי לקיומו של מעבר חופשי. יהודים ופלסטינים יוסיפו להתווכח על העבר ואפילו יעשו זאת בקול רם ובדעתנות. והם גם יגנו זה את זה על אורחות חייהם או אופיים הקולקטיבי. גם העלבון הוא חלק מחיי היומיום כמו ההתנצלות והפיוס. בתחומים בהם יש הכרח לשתף פעולה וקיימת תועלת הדדית כמו תיירות, הגנת הסביבה ושיטור, תהיה מנהלת משותפת.  

ירושלים אינה רק סמל דתי והיסטורי ולא רק האבן הראשה במאבק הלאומי שיהודים ופלסטינים מנהלים. היא גם מציאות חיים עירונית לפיה בונים הירושלמים את אורחות היומיום שלהם. מי שמתגוררים מחוץ לעיר המזרחית או המערבית לא מבחין בכך. לכן בעתיד הכרחי להפקיד את ניהול המשא ומתן על הסדר מדיני בעיר בידי ירושלמים שהינם רגישים למציאות זו. וכפי שכל ירושלמי רואה בעיניו מדי יום, החלטות על עיצוב מחדש של יחסי יהודים ופלסטינים אל להן להצטמצם רק לעיר המזרחית. העיר המערבית והעיר המזרחית תלויות האחת בשנייה. הן עלולות ליפול עמוק יותר אם תכפה עליהן הפרדה מחמת החשד באחר והזרתו. יחד הן יכולות להוביל את שני העמים למציאות טובה יותר.