את מחצית חיי הראשונה עשיתי בחיפה, ואת השנייה בירושלים. אני מכיר מקרוב שני סוגים של חיים משותפים בין יהודים לערבים.

בחיפה, דו-קיום מובן מאליו, כמעט בנאלי, של אוכלוסיות שגרות זו לצד זו, לפעמים זו בתוך זו, שקונות, אוכלות ומבלות זו בעסקיה של זו, שנהנות מהעושר שיש בהפריה תרבותית הדדית. אני זוכר שכילד במשפחה חילונית היינו נוסעים בפסח לקנות פיתות במאפיות הערביות. מאוחר יותר, כשהקדשתי עצמי למחקר של התופעה הדתית, נהניתי לטייל בזמן כריסמס בשדרות בן גוריון המוארות בצבעוניות, ובמרכזן עץ אשוח גדול.

בירושלים החיים ביחד אחרים. כמו בעידן קדום, העיר מחולקת ל"רבעים", ויש שכונות חרדיות לצד שכונות חילוניות, כאשר הערבים כמובן חיים בעיר המזרחית, וגם שם יש לפנים גדר ההפרדה ויש לאחריה. ההבדל המרכזי והמשמעותי הוא שערביי מזרח העיר הם תושבים, לא אזרחים. אמנם יש להם אופציה תיאורטית להתאזרח, אבל בפועל העניין מסובך, ורבים גם לא מעוניינים לנסות.

ועוד הבדל: בעוד חיפה קדושה רק לבהאיים, ירושלים קדושה גם ליהודים, גם לנוצרים וגם למוסלמים. ולא רק קדושה. הן עבור היהודים והן עבור הפלסטינים ירושלים היא לא רק סמל דתי אלא סמל לאומי, חלק אינטגרלי מהזהות שלהם כעם. עבור היהודים, כידוע לכולנו, היא הבירה העתיקה של ממלכת דוד, מקום המקדש והמרכז התרבותי, והמקום שנשבעו לחזור אליו "בשנה הבאה" מזה אלפיים שנה.

עבור הפלסטינים אל-קודס היא הפקדון שהטיל עליהם סלח א-דין, אשר בימי השושלת האיובית (המאות ה-12 וה-13) הזמינה מרוקאים וכורדים להתיישב סביב אל-אקצא כדי לשמור על המקום מהצלבנים (שכונת המוגרבים ליד הכותל נקראה כך משום שתושביה הגיעו ממרוקו). תוספת דמוגרפית ותיאולוגית זו עיצבה את הזהות הפלסטינית כמי שמגנים על המקומות הקדושים לאסלאם בארץ, מה שמסביר, בין השאר, מדוע הר הבית/אל אקצא הוא מוקד של מתח תמידי, לא רק דתי אלא גם לאומי.

מבין שתי הערים, ירושלים מהווה מודל מובהק של החיים בכל הארץ, מהירדן לים, גם אם בסופו של דבר נרצה להגיע לדו-קיום בסגנון חיפה. ממילא אין ספק שכל עתיד של שלום ישראלי-פלסטיני עובר דרך ירושלים. הדו"ח החדש של עמותת עיר עמים מגיש בתמצית את הדרך לכונן חיים משותפים ראויים בירושלים, כצעד ראשון לקראת החיים המשותפים בכל הארץ. שלום יעבור דרך ירושלים, ובמעברו הוא גם יחלק אותה. לא פיזית, כפי שדואגים להדגיש בדו"ח, אבל ודאי שאין אפשרות לשלול ממי מהעמים שיושבים כאן את זכותו לחיות ואף לנהל את חייו בעיר.

ירושלים כוללת את הכל: את הדתי ואת הלאומי, ואת שני העמים החיים בארץ הזאת. מירושלים יכולה לצאת תקווה, מפני שכפי שנכתב בדו"ח, תושבי העיר רגילים לחיות יחד ויודעים איך להתנהל זה לצד זה, רוב הזמן בהצלחה ובשלווה. למעלה משליש מתושבי העיר המזרחית עובדים בשוק הישראלי, הרכבת הקלה עוברת ממש בקו הגבול בין מזרח למערב, וכולנו נפגשים זה עם זה באופן תדיר.

כפי שכותבים מחברי הדו"ח, העתיד חייב לכלול שוויון בזכויות היסוד לכל תושבי העיר (והארץ), ונפרדות בין העמים על בסיס מארג גמיש של הסדרים. לא יהיה גבול בצורת חומה, אבל כן תהיינה שתי ישויות מדיניות. חופש התנועה יישמר, אך כל קהילה לאומית תזכה לריבונות. לצורך כך צריך כבר עכשיו לאפשר לתושבי מזרח העיר לפתח מוסדות לאומיים משלהם, ובד בבד להבטיח את השוויון בזכויותיהם כתושבי העיר, עד שיהפכו לאזרחים פלסטינים.

לגבי דבר אחד אני חולק על הדו"ח. על פי הכתוב הר הבית/אל אקצא יישאר אתר פולחן מוסלמי בניהול פלסטיני-ירדני וככזה "הסטטוס קוו יישמר". לדבר כזה אין להסכים. אין לשלול מיהודים בהסדר עתידי את הזכות להתפלל על הר הבית, המקום הקדוש ביותר על פי המסורת שלנו. דווקא בהר הבית יהודים הם שמופלים לרעה מבחינה זו (לפחות רשמית, בשנים האחרונות יהודים מתפללים על ההר בניגוד לסטטוס-קוו), ודבר זה חייב להשתנות. אם אנחנו מחוייבים לזכויות שוות לכל תושבי העיר ואזרחי הארץ, זכויות אלה ממילא כוללות את הזכות לחופש דת וחופש הפולחן.

לשנה הבאה בירושלים הבנויה, בית לכל בניה ובנותיה.