המלחמה הותירה את עזה בחורבות – עשרות אלפי הרוגים, שכונות שלמות שנהרסו עד היסוד ומשבר הומניטרי ממדים עצומים. בגדה המערבית גואים גלי אלימות המתנחלים באופן חסר תקדים, פשיטות צבאיות ועקירה המונית שמחריבה קהילות ומשבשת חיים. במקביל, מזניחה ממשלת ישראל את החטופים שעדיין מוחזקים בעזה, ומעמיקה את ייאוש הציבור ואבדן האמון.

האלימות הזו אינה מקרית; היא תוצאה ישירה של שנים של הפרדה, דה־הומניזציה של האחר ותפיסת המציאות כמשחק סכום אפס המכחישה את האנושיות והזכויות של הצד השני. ברגע כזה של חורבן נדמה שלא ניתן לדמיין עתיד משותף – אבל דווקא עכשיו, בחשכ, עלינו להתעקש לדמיין את העתיד, ובמרכז כל פתרון בר־קיימא נמצאת ירושלים.

ירושלים איננה סתם עוד סוגייה בהסדר הקבע שניתן לדחות לסוף. ירושלים היא לב הסכסוך והמבחן האמיתי לשאלה האם ישראלים ופלסטינים יכולים לחלוק מרחב ושליטה תוך כבוד הדדי. הדוח האחרון של עיר עמים, "תקווה מירושלים", מחזיק ידע חיוני לכל מי שמבקש לסלול דרך לחיים משותפים ובטוחים. הוא מציע לא רק ניתוח מפוכח של המציאות בעיר, אלא גם תכנית קונקרטית לעתידה.

הדוח, שנשען על עשרות שנות עבודה בירושלים ועליה, פורש שלושה־עשר עקרונות שיהפכו את העיר לבירת שני עמים – מבוססת על שוויון, הגדרה עצמית, זכויות אדם והכרה בקשרים ההיסטוריים, הדתיים והתרבותיים העמוקים. זה אינו חלום רחוק – אלא מפת דרכים מעשית, שנבנתה מתוך החוויה היומיומית של ירושלמים, ישראלים ופלסטינים כאחד.

זמן רב מדי נדחתה ההכרעה על עתידה הפוליטי של ירושלים ל"שלב האחרון" של המשא ומתן וכך שימש למתכון להנצחת הכיבוש והחשדנות. המחיר של מדיניות זו ברור: מדיניות תכנון ודיור מפלה, הזנחה מערכתית של השכונות הפלסטיניות ושחיקת התלות ההדדית השברירית שעדיין מחזיקה את העיר הזו. . כיום כמעט 40% מתושבי ירושלים הם פלסטינים חסרי זכויות אזרחיות או פוליטיות שוות – ובכל זאת הם חולקים עם ירושלמים ישראלים את שוק העבודה, המרחב הציבורי, את מערכת החינוך ואת הזהות המקומית.

תלות הדדית זו איננה חולשה – היא המשאב המרכזי שלנו לבנייה. אך היא לא תשרוד ללא הגנה והשקעה בכוונה תחילה. הדוח קורא לכינון עיר פתוחה בה שני העמים יוכלו לחיות באופן עצמאי ובטוח, זה לצד זה. הוא דורש שמירה על המקומות הקדושים לכולם, הבטחת חופש תנועה ומסגרות ממשלתיות – אולי אף בהשתתפות בינלאומית – להבטחת היציבות ומתן זכויות מלא.

ברגע קריטי זה, הדחיפות אינה יכולה להיות גדולה יותר. צעדים חד־צדדיים שנועדו לשנות את המאזן הדמוגרפי בעיר חייבים להיפסק מיידית. פערים חברתיים־כלכליים עמוקים חייבים להצטמצם על ידי השקעה שוויונית. הקהילות הפלסטיניות צריכות לחזק את מוסדותיהן ללא פחד. יוזמות משותפות – כלכליות, תרבותיות וחינוכיות – חייבות לתת משמעות מחודשת למושג "דו־קיום".

זהו רגע שדורש הן אומץ של הקהילה המקומית והן נחישות בינלאומית. ממשלות, חברה אזרחית ואזרחים מעורבים ברחבי העולם חייבים לשים את ירושלים ועתידה בראש סדרי העדיפויות, לא כסמל, אלא כמעשה. כצעד לסיום הסכסוך על כל רוחבו. כל פינוי, כל הריסת בית, כל עקירה בכפייה מרחיקים את השלום; כל פעולה שמאפשרת לאנשים להישאר בבתיהם, לחיות בכבוד ולתבוע את זכויותיהם מקרבת אותו.

ירושלים יכולה להפוך למקום שבו שני עמים מוכיחים שביכולתם לחלוק עיר אחת – כאשר לכל אחד הביטחון בזהותו ובזכויותיו. חיבור הנובע מהכרה הדדית, לא מפחד. זו התקווה מירושלים. ואם נפעל עכשיו, יחד, היא יכולה להפוך למציאות משותפת.