קראתי את מסמך המדיניות של עמותת עיר עמים, "תקווה מירושלים", בעניין ובציפייה רבה. אין ספק שנושא ירושלים הינו מרכזי בעיצוב כל הסדר פוליטי עתידי שיבקש לדבר על שלום. עיר עמים מתארת את המסמך כ"מתווה לפתרון פוליטי לירושלים", ומפרטת שורה של צעדים מעשיים – חלקם דחופים – שיש לבצע ללא דיחוי.

המסמך בנוי משלושה חלקים עיקריים: הראשון מציג את ההקשר שבו גובשה היוזמה; השני משרטט 13 עקרונות יסוד שצריכים לעמוד בבסיס כל דיון או הסכם על עתידה של העיר; והחלק השלישי מדגיש את הצעדים הנדרשים בכדי לשפר באופן ממשי את חיי היומיום של תושבי ירושלים.

באופן כללי, מדובר במסמך מדיניות מצוין ומקיף. הוא משקף נאמנה את מדיניות ההדרה האפלייה והעוול שמכוונת לתושבי מזרח העיר. 13 העקרונות ברורים, חדים וחושפים את סיבות העומק לכך שבירושלים בפרט, וכן בכל רחבי הארץ, נמשך הסבל. המסמך הוא תוצר של למידה מעמיקה והיכרות, כולי תקווה שביכולתו להביא תקווה מחודשת לאנשים החיים בעיר. אני סומך ידיי על כך שהדיונים שעתיד הוא לעורר יתרמו לשינוי התנאים הפוליטיים הקיימים, ויהוו מנוף לקידום פתרון הסכסוך בקנה מידה רחב יותר.

יישום מעשי של עקרונות המסמך והפיכתם מרעיון למעשה, הינו מהלך מאתגר: המסמך מצדד במילותיו בעיר פתוחה בעלת תנועת אנשים חופשית, אך מתעקש גם על שמירה על גבולות ברורים לאורך קו שביתת הנשק (הקו הירוק). המסמך מתבסס על עקרונות של חברה משותפת ותלות הדדית, אך במקביל קורא להסדרים גמישים שיאפשרו הגדרה עצמית. האתגר האמת הינו להפוך את הרעיונות הללו למציאות פוליטית מעשית. אתגר גדול לא פחות הינו לקדם רעיונות כאלה בחברות שהלכו והתקבעו בנרטיבים אתנו-לאומיים.

במסמך ישנם חסרונות מהותיים. מן הצד האחד הוא נראה מאמץ גישה מבוססת-זכויות, שפה דמוקרטית וערכים ליברליים בעת הדיון באזרחות, זכויות הפרט, חברה אזרחית, הגנה סוציאלית ורפואה – אך הוא נמנע מלעגן את דבריו במשפט הבינלאומי או בהחלטות האו"ם בעת התייחסות לעוולות היסטוריות.

המסמך עוקף את הדיון בזכות השיבה של הפליטים הפלסטינים והשבת רכושם. בשטחה המוניציפלי של ירושלים שני מחנות פליטים, שועפאט וקלנדיה, עשרות אלפי פלסטינים מתגוררים בהם לאחר שביתם אבד במלחמות. נכסיהם ורכושם שנבזזו מגיע למיליארדים, זכות השיבה וגורל רכושם הינם סוגיה מרכזית בכל הסכם שלום עתידי.

המסמך אף נמנע מלעסוק באחד המחסומים הפיזיים המזיקים ביותר לחיי תושבי העיר: חומת ההפרדה. בחוות הדעת המייעצת של בית הדין הבינלאומי לצדק משנת 2004, קבע זה שהחומה הישראלית והתוואי שלה מזרח ירושלים – אינה חוקית, וכי בנייתה והמשטר הנגזר ממנה מפרים את המשפט ההומניטרי הבינלאומי ואת דיני זכויות האדם. שכונות ירושלמיות רבות נמצאות מעבר לחומה, וחיי היומיום של תושביהן הפלסטינים מושפעים מהשלכותיה באופן עמוק. שיפור אמיתי בחיי האנשים בירושלים יחייב בחינה מחודשת של החומה, הבלתי חוקית.

המסמך מציע רצף צעדים הכרחי לטיפוח חברה משותפת, הוגנת ומשתפת פעולה בירושלים. עם זאת, הוא אינו מתמודד עם האידיאולוגיה המתחזקת של עליונות יהודית שהפכה לנפוצה בחברה הישראלית-ירושלמית. בהתחשב באופייה הייחודי של העיר, נדרש עיון עמוק יותר כדי לשרטט את הדרך מחברה המושתתת על הכחשה – של רעב, רעב המוני ואף רצח עם אפשרי – לחברה שמחויבת באמת לשיתוף ולחיים משותפים.

ירושלים היא אבן הראשה הן של הנרטיב הלאומי הפלסטיני לשחרור והן של התנועה הציונית-יהודית. אף שהמסמך מכיר בתקווה ששינוי פרדיגמה בירושלים יכול להוביל לשינוי פוליטי רחב יותר, חשוב להדגיש שכל פתרון בר-קיימא לעיר אינו יכול לעמוד בפני עצמו; עליו להיות חלק מהסדר כולל של הסכסוך הישראלי-פלסטיני.

אין להמעיט בערכו של מסמך מדיניות זה. הוא מהווה פריצת דרך אמיתית – ניתוק מהגישות הדומיננטיות והמקובלות – ויכול לשמש כלי לקידום דיונים רחבים וכנים יותר, לא רק על עתידה של העיר אלא גם על העקרונות המוסריים והאתיים הנחוצים כדי להשיגו. החברה האזרחית, מרכזים תרבותיים ומוסדות חינוך צריכים למלא תפקיד מוביל בטיפוח השיחות האלה ולהכווין את המאמצים. צוות עיר עמים עשה יוזמה אמיצה בהקשר זה, ועבודתם ראויה להכרה ולהערכה.