חזון של שלום מצריך רצון טוב של שחקנים רבים מאד שכל אחד מהם עלול – בהיעדר רצון טוב שכזה – לסכל את מימושו. ימים אלו הם עידן בלתי נגמר של היעדר רצון טוב. ומאחר שהטקסט הזה נכתב בעברית ראוי להזכיר שבניגוד למה שאולי רוב הישראלים רוצים לחשוב, עידן הרצון הרע לא התחיל ב-7 באוקטובר אלא שרר כאן הרבה לפני כן. בהיעדר רצון טוב, או יותר נכון כשפער הכוחות הוא כל כך לרעת אותם כוחות, קבוצות וא/נשים שכן דבקים בחזון של הכרה הדדית, חירות, שוויון ושלום מה מקומו של חזון שכזה?

השאלה מה מקומו של חזון של שלום כשלהולכים וההולכות לאורו אין את הכוח הדרוש כדי לממש אותו חושפת בעיית עומק אבל היא גם תחילתה של תשובה חלקית. בעיית העומק קשורה במתח ואולי חלילה הסתירה בין הרצון בשלום והצורך במאבק נגד המתנגדים לו. האם אפשר לטפח בו זמנית הן משאבים – הנפשיים, החברתיים והחומריים – תומכי שלום והן את אלו שנדרשים לניהול מאבק כוחני ביריבינו חסידי העליונות היהודית? זו לא שאלה מופשטת – מבחן התוצאה בישראל/פלסטין מוכיח בצורה נוראית עד כמה נכשלנו באתגר הזה.

ומה לגבי מבחן התוצאה בירושלים/אלקודס? אין ספק, ירושלים רחוקה מהגשמת חזון של שלום. הסיפוח של מזרח ירושלים ביחד עם מניעת הזכויות הפוליטיות והדיכוי המתמשך של תושביה הפלסטינים הופכים אותה לעיר שבה האפרטהייד אינו יכול להתחבא תחת כסות של כיבוש "זמני" לכאורה או אשליה שברגע שיימצא הפרטנר המתאים ישראל תמהר לסיים את הכיבוש הזה. הריסות בתים, אלימות משטרתית ואפליה חריפה בשירותים הכרחיים בסיסיים כמו חינוך, בריאות ואפילו מים הם מציאות חיים הולכת ומחריפה של תושבי מזרח ירושלים. אבל המציאות הפלסטינית בירושלים שתחת שלטון ישראלי היא לא רק כזו של דיכוי. יש בה גם מאבקים וגם סולידריות. ומאבק סולידרי הוא חלק מרכזי מהמענה לקואן שניסחנו למעלה בדבר הצורך במאבק כוחני לשלום.

כפי שנכתב בצדק במסמך החזון "תקווה מירושלים", העיר שלנו ייחודית בכך שמאות אלפי ישראלים ומאות אלפי פלסטינים חולקים אותה, מנהלים ברחובותיה את חיי היומיום שלהם, מתחככים אלו באלו.... בשיח הרווח התנאים הללו נתפסים כמקור לפגיעוּת ואלימות. אולם לא פחות מכך אלו תנאים שמאלצים פלסטינים-מקדסים להיאבק על הזכויות הבסיסיות שלהם ובראשן הזכות להישאר בעיר; ואלו תנאים שמאפשרים ומזמינים ישראלים-ירושלמים לפעול בסולידריות איתם. התנאים הירושלמים מזמינים לסולידריות כי למשל, כדי להגיע לשייח ג'ראח מספיק לרדת מהרכבת הקלה ארבע תחנות אחרי כיכר ציון. מזמינים לסולידריות בעיקר בגלל שמאבק על מזרח ירושלים טובה יותר הוא מאבק על ירושלים טובה יותר. זה לא מאבק שקורה אי-שם בשביל מישהו אחר אלא מאבק שמתרחש ממש כאן על הבית.

מאבקים ישראלים-פלסטינים בירושלים (ובגלל) נגד אלימות משטרתית, נגד הריסת בתים, נגד השתלטות על מרחבים פלסטינים הם לכאורה משהו מאד שונה מפעילות שלום. לא רק בגלל שהרוח ודרכי הפעולה שלהם מאד שונים אלא גם כי אפילו בתסריט אופטימי שבו חלק מהמאבקים הללו זוכים בהצלחות נקודתיות, המציאות המהותית של שליטה ישראלית כפויה ובלעדית על מרחבי העיר לא משתנה.

אבל כשהמאבקים הללו כוללים סולידריות ישראלית-פלסטינית הם גם זירה שבה אנחנו מתאמנים וממשים את האיכויות בסיסיות של שלום במציאות דו-לאומית ואשר מפורטות במסמך "תקווה מירושלים". סולידריות מתחילה מנקודת מוצא של אכפתיות שחוצה גבולות – והמאבק המשותף מעמיק ומעצים את האכפתיות הזו. מרחבי פעולה סולידריים הם מרחבים דו-לאומיים, בוודאי הרבה יותר דו-לאומיים מהבידוד שנכפה על מי שמתכחשים לדו-לאומיות של ירושלים. ומאחר שהמאבק הסולידרי מתרחש בחלקים הפלסטינים של העיר וסביב סוגיות הנוגעות באופן ישיר לזכויות ולחיים של פלסטינים ישראלים מגלים את הערך – וגם את האתגר – של ויתור על  הבלעדיות בקבלת ההחלטות. 

מאבקים – גם מאבקים סולידריים - כרוכים במחירים ולעתים פוצעים את הנפש. זה כנראה לא משהו שאפשר להימנע ממנו אבל הגישה שבה אנחנו נאבקים ונאבקות מעצבת איך ייראו וכמה כבדים יהיו המחירים והפצעים שאנחנו צוברים. במובן הזה, ברירת המחדל של מאבק להיות נגד – נגד עוול, נגד דיכוי, נגד גזענות – לא מיטיבה עם מי שמקדישים את עצמם למאבק. עם כל כמה שההתנגדות מוצדקת ונדרשת היא מעצימה הלכי רוח פנימיים שהם מאד מרוחקים משלום. 

לכן, חזון של שלום – עתידי ורחוק ככל שיהיה – הוא גם משאב חיוני לאלו מאיתנו שבוחרים לקחת חלק במאבקים סולידריים על הצרכים הבוערים של המציאות השבורה הנוכחית. הפעולות שלנו ושל השותפים שלנו מממשות בכאן ועכשיו איכויות של שלום. ככל שנזכור את זה, וניתן לכמיהה הבסיסית הזו להיות המצפן שלנו בפעולה, המאבקים שלנו יוכלו להציע לנו גם נחמה והחלמה.